האם הטיפול החל?

תופעה מאוד מעניינת מתרחשת כאשר אנשים מגיעים לטיפול. הם מגיעים עם כל מיני סוגים של קשיים ומספרים אותם למטפלים. פסיכותרפיה עוסקת בתרפיה לנפש בתנאי אחד חשוב ומרכזי והוא שהקושי שהמטופל והמטפל עובדים עליו הוא קושי פנימי. נשמע טריוויאלי? אז זהו שלא.

ראשית, נגדיר קושי פנימי. קושי פנימי הוא קושי שהמטופל חווה מבחינת התמודדות פנימית עם הרגשות שלו. מאחר וקושי פנימי הוא דבר מאוד מאוד ספציפי, לא ניתן להבינו על ידי תאורים כלליים כמו : אני מתקשה במערכות יחסים, או אני לא מוכן לדבר על מה שקרה עם אשתי אתמול או אני פשוט בדיכאון או אני בחרדה כבר הרבה מאוד זמן ועוד אמירות כלליות.

על מנת שהטיפול יתחיל, המטפלת והמטופל צריכים לדעת שניהם מהם הקשיים הפנימיים שמהווים קושי עבור המטופל שכן מטופלים לא נכנסים לטיפול ואומרים : "יש לי קושי להיפתח רגשית וזה קורה בעיקר עם אנשי סמכות וזה קרה לפני שבועיים ומאז אני מרגיש במתח גדול".

האמת המטרידה מאוד היא שטיפולים מתקיימים על סדרם כאילו המטפל והמטופל יודעים מהם הקשיים הפנימיים של המטופלים כאשר בהרבה מקרים לא כך הדבר.

למשל, מטפל ששואל על רגשות המטופל ללא שהמטופל בכלל יודע על מה עובדים בטיפול. או, מטופל שמתחיל את הפגישה ומספר איך עבר עליו השבוע ללא כל קשר לקושי הפנימי שלו ועל מה שהוא עובד בטיפול, מעין מסירת דיווח מוזר שיכול להימשך לעיתים במשך פגישות שלמות... או כאשר המטפל מנסה ליישם טכניקה כלשהי תהיה הטכניקה אשר תהיה, שוב ללא שהמטופל יודע במה עוסק הטיפול באופן הברור ביותר.

דוגמאות לאמירות אשר ניתן מתוכן להבין קשיים פנימיים :

כאשר אני נמצא ליד אחותי, אני מרגיש במתח ומתעוררים בי הרבה רגשות של עצב מאחר ואנחנו לא קרובים כמו פעם, אני לא מדבר על זה עם אף אחד ובחודשים האחרונים אני מרגיש מבודד.

מטפ: אתה עצוב מאחר ואתה ואחותך לא קרובים כמו פעם, העצב מעורר חרדה ואז אתה מתכנס ולא מדבר עם אף אחד, הבנתי אותך נכון?

ומכאן ניתן לגזור קושי פנימי עם המטופל :

מטפ: אז האם זאת הבעיה, שרגשות מתעוררים כמו עצב אתה חרד ואז אתה נשאר לבד? (סיבתיות שהמטופל יוכל להתבונן עליה ולהחליט בעצמו האם מדובר בקושי פנימי, להבדיל שהמטפל יגיד לו או ששניהם יתנהגו כאילו הם יודעים על מה שניהם עובדים). ללא הסכמת המטופל כי זו הבעיה לא ניתן להתקדם אל עבר הסכמה כיצד לעבוד יחד אל עבר הרגשות אשר המטופל נמנע מהם. מה שמטפלים רבים מתעלמים ממנו הוא הסכמת המטופל, פעמים רבות כי המטופל לא יודע באופן ברור את הקשיים הפנימיים שלו עצמו.

מטופלים מגיעים לטיפול כדי שהמטפלים יוכלו לעזור להם בעצמם לגלות על עצמם את הקשיים הפנימיים אשר נסתרים מהם. לעיתים, מפליא ממש כי מטופלים מספרים למשל למטפלים על אירועי חיים טראומטיים והמטפלים מתנהגים כאילו הם מבינים מה הבעיה. למשל, מטופל מספר (לא מדובר במקרה אמיתי) כי עבר התעללות בבית הספר כאשר היה נער וגם מספק פרטים לגבי ההתעללות והמטפל מסיק מכך כי זו הבעיה. אם חושבים על כך, אם זו הבעיה, איך הטיפול יכול להועיל?? המטופל מספר על ארוע קשה שהוא עבר כאשר התעללו בו, השאלה אשר צריכה לעלות האם התעללות קיימת עדיין בחייו? אם כן, אין מדובר במשהו שקורה עכשיו אלא שקרה בעבר והמטפל חייב להראות זאת למטופל ולעבוד איתו באופן ששניהם יוכלו להגדיר קושי פנימי, למשל בטראומה :

"עברת ארוע של התעללות בעבר והיום אתה מזניח את עצמך כמו שהזניחו והתעללו בך בעבר? בכך שאתה לא מחפש עבודה, לא מתקדם בדברים שחשובים לך? האם הבנתי אותך נכון?

טיפול יכול להתחיל רק ואך ורק כאשר המטופל רואה קושי פנימי שהוא רוצה לעבוד עליו. עד אז הטיפול לא יכול להתחיל שכן אין בעיה פנימית שהמטופל רואה בה כבעיה. מדובר בחלק בלתי נפרד מהברית הטיפולית של הסכמה על הקושי הפנימי של המטופל שהוא רוצה לעשות משהו לגביו ביחד עם המטפל כאן ועכשיו (קוגלין, אבאס, תקשורת בינאישית 2023). ללא הסכמה זו אין מדובר בפסיכותרפיה.

מדובר בנושא חשוב של טיפולים אשר מתנהלים ללא מודעות מטופלים לבעיה פנימית שהם רואים כבעיה. כאשר טיפול מתנהל באופן זה הוא מתנהל במובנים רבים ללא הסכמת המטופל עד כדי הפרה של זכויות אדם עת נושאים אישיים מדוברים ללא שיש בעיה שהמטופל נתן את הסכמתו לטפל בה. (פרדריקסון, תקשורת בינאישית, 2023).

בתקווה לכיבוד רצון המטופלים והבאת הקשיים הפנימיים לאישורם ביחד איתם כדי שהטיפול יוכל להתחיל.