למה כל כך קשה להרגיש את הרגשות באופן ישיר

כיצורים חברתיים הדבר הראשון שאנחנו רוצים וצריכים זה קשר אנושי עם אדם אחר. אין תינוק ללא אמא ואין חיים בלי קשר בין שני אנשים. כדי שהקשר יתקיים הדבר האחרון שאנחנו רגילים אליו הוא להרגיש את הרגשות שלנו, אנחנו מעדיפים את הקשר. למעשה, יש לנו כל מיני רעיונות לגבי מהם הרגשות שלנו. למשל, רגש של כעס, התחושה הפיזית של רגש כעס היא תחושה שתאמינו או לא חלק גדול לא מהמטופלים אלא מהמטפלים בישראל ובעולם לא מכירים אותה ממקור ראשון וכמו הרבה אנשים הם מתבלבלים בינה לבין מחשבות של כעס, ביטוי בפעולה של כעס, חרדה ועוד אבל לא הרגש עצמו. למה זה קורה? למה כל כך קשה להרגיש את הרגשות באופן ישיר?

מטופלת אמרה לי פעם משפט כל כך יפה : "זה ממש סטארטפ, רק לשבת ולהרגיש את כל הרגשות שלי בלי לעשות כלום, צריך לרשום על זה פטנט". זה ממש נכון אבל מה שחשוב לזכור זה שלכולנו יש מידע שגוי לגבי מהם הרגשות שלנו.

כדי לצלול קצת יותר עמוק חשוב להבחין בין רגשות אדפטיביים לבין רגשות לא אדפטיביים, בין רגשות אשר מניעים לפעולה לבין רגשות אשר לא מניעים לפעולה והחשוב מכל : אנחנו מרגישים בתוך הקשר ספציפי ולא באופן כללי.

רגשות אדפטיביים הם לפי ההקשר בו הם עולים, רגש אשר יכול להיות אדפטיבי במצב אחד, יהיה לא אדפטיבי במצב אחר. למשל : כאשר אני בסכנה פיזית : רגש פחד הוא מאוד אדפטיבי מאחר והוא מניע לפעולה של הגנה עצמית, בריחה או גם קפאון בהתאם להקשר. לעומת זאת : כאשר אני יושב למשל בטיפול פסיכולוגי ואני מרגיש פחד, מדובר ברגש לא אדפטיבי מאחר ולמרות שאין סיבה לפחד הגוף חווה פחד - רגש לא אדפטיבי.

ניתן לראות למה קשה להרגיש את הרגשות באופן אשר ירגיש לאדם בריא וחיוני, יש בלבול גדול בין רגשות אדפטיבים לרגשות לא אדפטיביים אשר כוללים בתוכם חרדה - המנעות ודפוסי התנהגות אשר יוצרים את הקשיים של האדם אשר מבולבל בין רגשות - חרדה - דפוסי התנהגות- המנעות והבלבול הגדול ביותר - אדם אחר.

חשבתם פעם למה טיפול פסיכולוגי הוא כל כך קשה ומורכב? ולמה הוא נמשך שנים על גבי שנים?

קודם כל, נפש האדם היא מורכבת, אין ספק בכך. אבל מעבר לכך, כאשר אדם מגיע לטיפול הוא מגיע עם אמונות ותפיסות לגבי מהם הרגשות שלו. אמונות ותפיסות אלו מעורבבות ביחד עם הרגשות עצמם ועם אנשים אחרים... ואינן מופרדות. עכשיו עולה השאלה האם טיפול פסיכולוגי עוזר לאדם להפריד את עצמו מאנשים אחרים ומרגשות לא אדפטיביים על ידי הרגשת רגשות אדפטיביים?

ראשית, כדי שהטיפול יעזור לאדם להפריד את הרגשות האמיתיים האדפטיביים שלו מרגשות לא אדפטיביים, העמדה הטיפולית של המטפל צריכה להיות כזו אשר מבחינה בין סוגי רגשות ולמרבה הצער אבחנה זו במקרים רבים אינה קיימת. כמו כן, המטפל צריך להנכיח את עצמו כטריגר לכל דבר ועניין בטיפול כדי שהטיפול אכן יוכל להיות כנה ואמיתי (אין הכוונה לחשיפה עצמית גרידא), גם כאשר המטפל יודע להבחין בעצמו בין רגשות אדפטיביים לכאלו אשר לא הוא מוצא את עצמו חסר אונים מול הרגשות הלא אדפטיביים אשר המטופל מגיע איתם לטיפול, אלו כאמור הם החרדה ודפוסי התנהגות אשר עולים בטיפול עצמו ואשר היו אדפטיביים בשלב כלשהו בחיי המטופל אך לא ברגע זה. כאשר המטפל מוצא את עצמו חסר אונים, חרד, מנסה לתקן את המצב, מנסה להציע למטופל להשתנות בדרכים כאלו או אחרות, המטפל עצמו נכנס ללופ בו הוא אינו רואה את המטופל עצמו אלא בעיקר מונע מהרצון שלו לעזור, בשפה הפסיכולוגית זה נקרא שחזור של מערכת יחסים מחיי המטופל, מחיי המטפל או מחיי שניהם.

לכן, כדי שהמטופל אשר מגיע לטיפול יוכל לקבל עזרה להפריד את עצמו באופן ישיר מהרגשות האדפטיביים שלו לאופן הלא אדפטיבי אשר הוא מתמודד איתם הוא צריך לפגוש מטפל שמוכן לעזור לו לראות כיצד האופן בו הוא מנסה לפתור את הקשיים שלו שייך לתקופה אחרת בחייו ואינו עובד יותר. מטפל זה מוכן לקבל את המטופל בדיוק כמו שהוא ועל ידי כך מציע את עזרתו. אם המטפל חושב שבעשותו כן הוא עלול לפגוע במטופל, "לפרק אותו" וכן הלאה המטפל ימנע מכך ואם אינו יודע לעשות עבודת הפרדה זו ייתכן שעדיף שימנע מכך ויפנה את המטופל למטפל שיכול לעזור בכך.

למשל, כאשר המטופל חווה חרדה בטיפול, ברוב המקרים המטפל נהיה חרד בעצמו ורוצה להמנע ולהרגיע. גישות טיפוליות מסוימות ינסו לעזור למטופל לווסת את החרדה אבל לא יתמקדו ברגשות אשר המטופל חרד מהן ויתמקדו בעיקר בהרגעה ולא בחוויה ישירה של הרגשות אשר המטופל נמנע מהם. (כאשר החרדה אכן גבוהה חשוב לווסתה אך הרגעה של החרדה משטיחה את התהליך ואינה מאפשרת בניית יכולת הדרגתית להרגיש את הרגשות).

כדי שטיפול יוכל לעזור לכם עליכם להרגיש את הרגשות באופן ישיר ובטוח עם המטפל, כדי שתוכלו לעשות זאת עליכם למצוא מטפל שיעזור לכם להפריד בין החוויה הישירה של רגשות אדפטיביים לבין האופן הלא אדפטיבי שאתם רגילים להמנע מהם. רגשות לא אדפטיביים קשורים כאמור לחוויות עבר בהם היה על המטופל לשרוד וכדי להתאים את עצמו לסיטואציה, המטופל באופן אוטומטי יתנהג באותו האופן עם המטפל כדי "לשרוד" וכדי להתאים את עצמו לסיטואציה ובאותו הזמן יהיה בו רצון שהמטפל יעזור לו לראות כיצד הוא עושה זאת כדי שהוא יוכל להרגיש את הרגשות הבריאים אשר ההתנהגות האוטומטית מסתירה.

אמונה מרכזית המושרשת בתוך הטיפול הפסיכולוגי היא שהמטופל ישתנה אם הוא ידבר על מה שקורה לו או אם המטפל יעשה שימוש בטכניקה מסוימת אשר תגרום לשינוי כלשהו במטופל וכתוצאה מכך המטופל יוכל להשתנות. כל אלו כמובן יכולים לעזור במידה כזו או אחרת אבל האדם אשר יש לו שליטה על השינוי הוא המטופל עצמו, לא המטפל, לא טכניקה או כל דבר אחר אשר "יעשו" למטופל. ולכן תפקיד המטפל הוא לעזור למטופל עצמו להשתנות, להפוך להיות המטפל של עצמו ולא להיות תלוי בטיפול שנים על גבי שנים.

חביב דאבנלו אשר ייסד את ISTDP אמר שדרך המלך לתת המודע היא על ידי כך שהמטפל באופן אכפתי וישיר עוזר למטופל לראות את כל הדרכים הלא אדפטיביות בהן הוא רגיל להיות בקשר ואיך הן עולות עם המטפל עצמו ממש כאן ועכשיו, זאת כדי שהמטופל יזכה להרגיש את הרגשות שלו באופן ישיר ולא יצטרך להסתמך על חרדה ודפוסי המנעות מהעבר. טיפול לא עוסק בעבר ובמה שיהיה אלא במה שקורה בכאן ועכשיו, אנחנו לא העבר שלנו ולא העתיד שלנו אלא האופן בו אנחנו מסכימים להרגיש את מה שקורה ברגע הנוכחי, כך אנחנו יכולים ללמוד מהעבר ולהתקדם אל עבר עתיד טוב יותר, כך אנחנו לא משחזרים את העבר אלא יוצרים תיקון בהווה אל עבר העתיד.

בתקווה שמילים אלו יעזרו לכמה שיותר אנשים.